במקרה של השוק בנתניה, הירקות הם רק תירוץ. מה שבאמת מעניין בשוק הזה, ואולי כמעט בכל שוק, הוא האנשים.
אחרי שנתיים בניו יורק, העובדה שלפירות יש ריח אינה מובנת מאליה עוד. ואיזה ריח, דבש! ברור לך שזה הולך להיות מתוק! והצבעים, איזו צבעוניות, איזה עושר. אפילו יריעות הגג הכחול שצבעו הכל בגוון כחלחל, לא הצליחו לגרוע מהעושר הזה.
השוק בנתניה הוא שוק קטן, שלא לומר קטנטן, ואחרי כמה דקות של הליכה הצלחתי לעבור על פני כל הדוכנים ולקנות את מה שרציתי. אבל מה עכשיו?
מתחת לקבוצת שמשיות, מצאתי ישובים לצד שולחנות עץ, עשרות גברים מוותיקי השוק, משחקים דמקה, שש בש, דומינו או סתם קוראים עיתון ונהנים מאתנחתא קצרה מהמולת השוק.
כולם נתנייתים מבטן ולידה. כולם נתנייתים גאים. כולם מדברים על פוליטיקה, אוהבים את ראש העיר וג'נטלמנים שכבר לא רואים כאן הרבה בישראל.
דיברנו, צילמנו, דיברנו ושוב צילמנו, ואחרי שעתיים נפרדנו כחברים, עד הביקור הבא.
No comments:
Post a Comment